פרסומים

23/09/2006

ד"ר רונית דוידוביץ – מרטון

עיירות הטיפוח או הפיתוח ?

בנין הארץ – שיכונים בשנות ה-50, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום, שנת 1999, עמוד 146

תקציר

ההתיישבות בישראל התפתחה לאורך שנים על בסיס מדיניות פיזור האוכלוסין ששימשה כקו מנחה לפריסת הישובים בשטחה של ישראל. בהכללה, ניתן לומר כי ישוב הארץ התבסס על התמהיל המוכר אשר שילב בין יישובי ההתיישבות העובדת ולצידן מעברות עולים אשר לימים הפכו לעיירות הפיתוח.

עיירות הפיתוח נועדו בראשיתן לקליטה מרוכזת ומאסיבית של העלייה ההמונית במגמה לשלב ריכוזי אוכלוסייה לא חקלאית בהיקפים גדולים במרחבים הפריפריאליים של ישראל, שהרי ההתיישבות הכפרית הוותיקה התאפיינה לאורך כל שנות קיומה באינטימיות, בבחירת תושביה ובסגירות קהילתית. היא לא נועדה לאוכלוסייה הרחבה ועל כן לא התאימה לקליטת העולים שהגיעו בגלי עליה המוניים. עם הימים יצרו המעברות תשתית להתיישבות עירונית וזו הפכה לעיירות הפיתוח המוכרות. עיירות הפיתוח האחרונות הוקמו במחצית שנות ה – 60 – כרמיאל וערד, ואכן הן שונות בדפוסי התפתחותן מעיירות הפיתוח האחרות שנבנו רובן ככולן במהלך שנות ה– 50 המוקדמות.

עיירות הפיתוח מתאפיינות בדינמיקה המשקפת מספר מאפיינים עיקריים:
אילוץ או האחידות הבלתי נסבלת של התכנון והפיתוח – רוב רובם של תושבי עיירות הפיתוח הגיע לחיות בהן משום שהובאו למקום. בשונה מאזורי מגורים אחרים, אליהם בוחרים התושבים להגיע, כאן נוצר דפוס התיישבות אשר מלכתחילה לא נועד לשוק הפתוח אלא, לאכסון ציבורי מאסיבי. הגדרת עיירות הפיתוח כאזורי מגורים המצויים מחוץ לכללי השוק החופשי, הורידה לאלתר את הצורך בפיתוח מוצרים בני תחרות, בתכנון יצירתי ואיכותי ובשאיפה לאיכות ואטרקטיביות, שהרי השוק להן מיועדת העיירה הוא שוק “תפוס”.
לימים, זוהי התשתית לדרבון ההגירה השלילית המאפיינת את עיירות הפיתוח עד היום.

האחידות הבלתי נסבלת של עיירות הפיתוח – חוסר הצורך לפתח מוצרים בני תחרות, אילוצי זמן ותקציב וחיקוי דגמים זרים, ספקו לגיטימציה לתכנון שבלוני וחסר ההתחשבות בסביבה, בקהילה החיה במקום וביצירת זהות קהילתית מקומית. עיירות הפיתוח, בין אם בגליל ההררי ובין אם בנגב המדברי – נבנו על בסיס דפוסי בינוי דומים עד כדי זהים.

דגמים זרים שיובאו לישראל על ידי ארכיטקטים ומתכנני ערים שימשו בסיס לתכנון הערים החדשות בישראל. דגמים אלה התבססו על סביבה שונה, על מציאות גאו-פוליטית אחרת לחלוטין, ובעיר-על מורשת אזורית הפוכה מזו המאפיינת את ישראל. המוקד האורבני החדש – עיירות הפיתוח אשר נועדו על פי דגמים אלה לשמש מוקד אורבני לסובב הכפרי, נכנסו לסביבה כפרית בעלת עוצמה, אינטימיות ואוטונומיה. עיירות הפיתוח שהתבססו על מודלים אזוריים הררכים מצאו עצמן מתפתחות במציאות בה הסובב הכפרי מפנה להן עורף. בעוד העיר הארופאית ששימשה דגם לעיירות הפיתוח, התפתחה כ”מאור” הסביבה הכפרית הרי שעיירות הפיתוח בישראל התפתחו במציאות של בידוד אזורי, מה שגרם להן לדלג על האזור וליצור קשר ישיר עם השלטון המרכזי על בסיס של תלות. קשר זה מתמשך זה הלך והרחיק את עיירות הפיתוח מאזורן, הקשה עליהן להשתלב באזור ולהיטמע כחלק בלתי נפרד ממנו והאיץ את אותה אחידות בלתי נסבלת המאפיינת את פיתוחן של עיירות הפיתוח.

בהיות העיירות חדשות וחסרות מורשת, וכן לאור המניע הציבורי שהיה המניע המוביל את תהליך פיתוחן של העיירות, נאלצו המתכננים לחקות דגמים מוכרים, להתאים פתרונות זמינים ומהירים ולהגיע לתוצרי בינוי ותכנון יעילים עד כמה שניתן. אדריכלות איכותית, המיועדת להעלות ערכי סביבה, להתחשב במאפייני המרחב, לקחת בחשבון את צרכי הקהילה וזהותה – לא התאימה לצורכי השעה.

סבסוד ציבורי – פיתוח על בסיס ה”אין” – עיירות הפיתוח נשענו על תקציבים ציבוריים. לא רק שהן לא נועדות לשיווק בשוק הפתוח וליצירת אטרקטיביות ומשיכת אוכלוסייה, אלא, שהמוטיבציה לפיתוחן היתה מוטיבציה ציבורית; בשונה מבינוי ופיתוח מגורים, המיועד להיכנס לכללי השוק ולספק מטרות ציבוריות לצד רווחים כלכליים, כאן, נעלם האינטרס הכלכלי ונותר האינטרס הציבורי כ”שחקן יחיד”. חוסר האיזון בין שיקולים כלכליים לבין שיקולים חברתיים – ציבוריים התבסס על דינמיקה של תיקצוב בשונה מדינמיקה שלך פיתוח כלכלי ותמחור. דהיינו, ככל שנזדקק יותר כך נקבל יותר, בשונה מדינמיקה של שוק הפועלת הפוך: ככל שנצליח יותר כך נרוויח יותר.

הנזקקות, העוני והכורח הפכו לגורם המניע העיקרי לפיתוחן של עיירות הפיתוח, ככל שהצורך והעוני גברו כך הוקצו משאבים ציבוריים בהיקפים נרחבים יותר, כך הופנתה תשומת לב ציבורית לעיירה. ה”אין” הפך לבסיס קיומה של עיירת הפיתוח. בשונה מתהליכי פיתוח, המיועדים למנף משאבים ופוטנציאל ליתרונות יחסיים וליצור תהליכי פיתוח על בסיס ה”יש”, הרי שהטיפוח מתבסס על בסיס ה”אין” והחוסר. עיירות הפיתוח המשיכו להתפתח על בסיס ה”אין” והחוסרים לאורך שנים רבות מידי.

מאפיינים אלה של עיירות ה”טיפוח” הנציחו עוני ונזקקות. השינוי החל להסתמן באותן עיירות בהן קמה מנהיגות מקומית אשר הבינה כי עיירות הפיתוח לא תהננה מכל פיתוח אם התהליכים ימשיכו במתכונת כזו. יש צורך להפוך את ה”כוס” להתחיל בחלק המלא שבה, להראות הצלחה, להתחרות על כוחות השוק ולהניע פיתוחה של “גאוות יחידה” איכותית. רק כך ניתן יהיה להגיע לפיתוח ולהפסיק את הטיפוח המנציח עוני, חוסרים וכורח. נראה כי רק בעיירות כאלה אכן חל היפוך במגמה ותהליכים החלו משתנים.

תכנון ופיתוח “מלמעלה” – פיתוח “עוקף” מקום – תהליכי פיתוחן של עיירות הפיתוח הוביל לקידומם של פרויקטים ותהליכי שינוי. כל עיירת פיתוח בישראל נהנת משפע פרויקטים, מהלכים ומודלים. בשנים האחרונות כל תהליך מלווה בועדת היגוי המשלבת בין אנשי מקצועי, נציגי השלטון המרכזי ונציגי השלטון המקומי. אולם נראה כי עדיין, למרות הביזור המתחיל לחלחל, הפיתוח וקבלת ההחלטות ממודרים, העבודה אינה “שקופה” ומגיע רק לקבוצות מוגדרות של אוכלוסייה. עדיין הקהילה עצמה אינה מצליחה ליהנות משפע הפרויקטים והניסיונות המתרחשים חדשות לבקרים בכל עיירת פיתוח. עדיין לא נערכו תהליכי העצמה ממשיים אשר ירחיבו את מעגל האחריות לפיתוח המקום, ויפיצו את משאבי הפיתוח לקידומה של גאוות יחידה מקומית המשליכה ישירות על איכויות המקום. יחסי הגומלין בין מומחים מן החוץ לבין המקום, בין מקבלי ההחלטות, נציגי השלטון המרכזי לבין הקהילה המקומית – עדיין לא נפתחו ערוצים המאפשרים פריצת הרשת והרחבתה.

תכנון מתמחה – איפה לעזאזל הזהות המקומית – התלות הרבה של עיירות הפיתוח בשלטון המרכזי העבירה את דפוסי עבודת משרדי הממשלה למקום. תכנון אנכי, תחומי ומתמחה מאפיין את פיתוחן של עיירות הפיתוח. חשיבותה של ראייה כוללת, מערכתית המקשרת בין תחומי הידע השונים ומנתבת את המכלול לחיזוק עוצמת המקום וייחודיותו חסרים עדיין. מלכוד הזהות התעצם לאור תהליכים אלה – חוסר הייחודיות מחזק את גישת ההתמחות והאחידות. וזה מתגבר את חוסר הייחודיות. יציאה ממלכוד הזהות מחייבת את כל הצדדים – המקום נדרש למקד מאמץ בהגדרת זהותו הקהילתית ואילו אנשי המקצוע והפועלים לפיתוח המקום נדרשים למודעות חזקה באשר לחשיבותה של ראייה מערכתית כוללת, ולפיתוח דפוסי תכנון ופיתוח רב תחומיים, אשר יאפשרו תפיסה הוליסטית, המשלבת בין המרכיבים הקהילתיים לבין המאפיינים הפיסיים, בין הכלכלה לבין החברה, בין הסביבה לבין הבינוי.

על מנת להניע יציאה ממערך המלכוד בו נתונות עיירות הפיתוח נדרשת גישת תכנון שונה, חלופה לגישת התכנון המוכרת, אשר תאפשר התייחסות הקשרית, כוללת המשלבת בין ייחודיות המקום לבין איכויות כוללות וברות תחרות. גישת תכנון אשר תספק מתודולוגיה וכלי תכנון ופיתוח חלופיים לקיים. גישת התכנון ההקשרית ההולכת ותופסת את מקומה בשנים האחרונות מספקת היבטים תיאורטיים ומתודולוגיים העשויים לפתוח פתח לשינוי.

ניתוח מאפייני פיתחן של עיירות הפיתוח על בסיס גישת תכנון הקשרית ופרקטיקה של העצמה משמשים מצע משותף להגדרת האתגרים התכנוניים העומדים היום על סדר היום של עיירות הפיתוח, של מקבלי ההחלטות ושל אנשי המקצוע כאחת; כיום האתגר בעיירות הפיתוח הוא משולש: לעודד צמיחתה של מנהיגות מקומית המעודדת מצוינות, גאוות יחידה והעצמה. להניע פיתוח כלכלי בר תחרות אל מול כוחות השוק ולבסוף לעודד ולתמרץ תהליכי תכנון ופיתוח המחזקים ייחודיות, איכות והתאמה לסביבה – הפיסית כמו גם החברתית והקהילתית. עיירת פיתוח כזו נדרשת לא רק לקבל אלא גם לתת, ובתנאי שתתפתח על בסיס איכות אטרקטיבית ברת תחרות לתושבי המקום ולחברה הישראלית בכלל.

מאמר זה הוא מאמר ביקורתי, המיועד לעודד שינוי בדפוסי פיתוחן של עיירות הפיתוח. המאמר נכתב על בסיס הכרות ישירה עם עיירות הפיתוח, עם תהליכי תכנון ובעיקר עם גישות תכנון חלופיות העשויות לשמש נקודת מוצא ליציאה מהמילכוד בו נתונות עיירות הפיתוח.

המאמר יסקור בחלקו הראשון את מאפייני הפיתוח של עיירות הפיתוח בישראל, תוך שימת דגש על המלכוד הרב ממדי המאפיין את תהליכי פיתוחן; חלקו השני יציג את גישת התכנון ההקשרית כחלופה תאורטית אשר נגזרותיה המתודולוגיות עשויות לספק כלי תכנון אשר יועילו לחילוץ עיירות הפיתוח מהמלכוד המאפיין את פיתוחן. חלקוה שלישי של המאמר יציג את אתגרי המפתח עימם יש להתמודד על מנת לקדם שינוי, העצמה ופיתוח בר קימא בעיירות אשר מלכתחילה נועדו לפיתוח.

חלק א - עיירות הפיתוח בישראל – מאפייני פיתוח או טיפוח?

עיירות הפיתוח בישראל הוקמו בעיקר בשנות ה – 50 כחלק מהמאמץ לפתח את המדינה בראשית דרכה ובו זמנית לקלוט את העלייה שהגיעה בשיעורים אשר הכפילו ושילשו את האוכלוסייה. ישראל, אשר הוכרזה כמדינה בשנת 48′ איכלסה כ870,000- תושבים, ובשנת 1960 היה מספר תושביה 2,150,000. כלומר, במשך עשור אחד נדרשה המדינה הצעירה לספק פתרונות דיור ל1,280,000- תושבים.

עיירות הפיתוח היוו את הפתרון העיקרי לקליטת העלייה. בראשית דרכן, כמעברות וכאזורי מגורים זמניים ובמקביל, הפכו אלה ליישובי קבע, לאותו דפוס אורבני הידוע בשם עיירות הפיתוח.

ניתן להצביע על מספר מאפיינים המלווים את פיתוחן של עיירות הפיתוח מאז הקמתן ועד היום. ייתכן כי מאפיינים אלה היו כורח המציאות בראשית הדרך, אולם עם השנים הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות של עיירות הפיתוח. הממסד, כמו גם עיירות הפיתוח עצמן, התרגל אליהם וכך הפכו המאפיינים אשר בתחילה נתפסו כהזדמנות, למכשלה המרכזית העומדת עד היום בדרכן להפוך מעיירות פיתוח לערי איכות ומקור גאווה, לממסד כמו גם לתושבי המקום וקברניטיו.

אילוץ – הכוח המניע

עיירות הפיתוח בישראל פותחו כפתרון מאולץ, כתשובה ל”מצב חרום” – הן עבור הממסד התכנוני והן עבור תושבי המקום.

כבר מראשית הדרך, עם הקמתן של עיירות הפיתוח היה ברור כי זהו פתרון “דחק” המיועד לספק אפשרויות לקליטת העולים אשר הגיעו בהמוניהם. הממסד המתכנן והבונה – הסוכנות היהודית ומשרד השיכון לא גילו כל יומרה להגיע לאיכויות תכנון ובנייה או לחלופין לפתח מסגרת חיים אשר מיועדת להתחרות בשוק ולמשוך אוכלוסייה על בסיס חופש בחירה.

התכנון, הביצוע והאכלוס היו כולם חלק מתהליך ציבורי מדיני אשר נדרש לספק פתרונות מהירים ויעילים ולהגיע לאיכויות ארכיטקטוניות, חברתיות, סביבתיות או אחרות. הניסיון המתמיד להגיע לאיכויות מקצועיות בתנאים לא תנאים, אפיין את פיתוחן של עיירות הפיתוח; נערכו ניסיונות מרובים להגיע לתכנון איכותי ויחד עם זאת, פיתוחן של עיירות הפיתוח נמדד בעיקר על בסיס יעילות: האם ספקו העיירות את הפתרונות המהירים והיעילים והצליחו לספק די פתרונות דיור להמוני העולים שהגיעו?

האילוץ אשר הוביל את גורמי התכנון והפיתוח, פעל בחוזקה גם על אוכלוסיית היעד לאכלוסן של עיירות הפיתוח.

אוכלוסיית עיירות הפיתוח הגיעה לגור במקום כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסייה ובעיקר לצורך אספקת פתרונות דיור לעולים. שלא כמו דפוסי תכנון ופיתוח הנדרשים להציע סביבות מגורים ולהתחרות על אוכלוסיית היעד, כאן הובלה אוכלוסיית היעד לגור במקום ללא כל מרכיב של בחירה או הכרות מקודמת, ללא כל צורך בשכנוע או בעידוד, ללא כל ניסיון להניע מוטיבציה. נהפוך הוא. אוכלוסיית תושבי עיירות הפיתוח הגיעה לגור במקום כי הביאו אותה למקום – כי לא היתה לה כל ברירה.

האילוץ אשר פעל על גורמי התכנון, כמו גם על תושבי עיירות הפיתוח, לא הפסיק לפעול ולמעשה פועל עד היום. אם בשנות ה – 50 ניתן לומר כי לא היתה ברירה: מדינה צעירה, עלייה בהיקפים גדולים וחוסר זמן ומשאבים, הרי שהיום, למרות שיש ברירה, עדיין האילוץ מלווה את עיירות הפיתוח. עיירות הפיתוח מתאפיינות בהגירה שלילית כך שלמעשה, רוב הגרים במקום ממשיכים לחיות בו מתוך חוסר ברירה. התכנון והפיתוח נעשים באמצעים ציבוריים החסרים את המוטיבציה להתחרות ולהגיע לאיכויות המשקפות ייחודיות, יתרונות יחסיים או איכויות בנות תחרות. נראה כי מעגל האילוץ סוגר על עיירות הפיתוח עד כי הממסד כמו גם תושבי המקום מתקשה לצאת ממנו.

הפיתוח המאולץ מלווה את עיירות הפיתוח עד היום; תדירות הפרויקטים ה”נופלים” על עיירות הפיתוח היא בלתי אפשרית. חדשות לבקרים אנו עדים לפרויקטים בתחום הבינוי, הפיתוח, החינוך והקהילה המיועדים לשפר את מצבן של עיירות הפיתוח. כל פרויקט כזה מביא איתו משאבים, כל פרויקט כזה ממשיך להתייחס לעיירות הפיתוח כאל כר ניסוי, וכמעט כל עיירת פיתוח אינה מסרבת – כמעט תמיד יש הסכמה להפעלת הפרויקט. כך אנו עדים לאינסוף פרויקטים חינוכיים, פיסיים, חברתיים בכל עיירת פיתוח. כך מוציאים מהמורים במקום את היוזמה ואת הניסיון לייצר איכויות מקומיות, זוהי הדרך להמשיך אחידות פיסית בשבלונה תכנונית. זהו המתכון ליצירת פיתוח מאולץ, שאינו מתחבר עם מורשת המקום, המקשה על פיתוח שגרה של איכות.

האחידות הבלתי נסבלת של התכנון והפיתוח

האילוץ פעל על כל הצדדים: הצד המתכנן והבונה כמו גם הצד המאכלס. אלה, נדרשו לשכפל פתרונות אורבניים על מנת ליעל ולהוזיל את הבנייה ואלה נדרשו להיכנס למבנים – הכל מחוסר ברירה.

“ערי גנים”, מרכזים אורבניים המיועדים לשמש כמרכז אזורי להתיישבות הכפרית הסובבת אותם, תפיסת תכנון הררכית היוצאת מנקודת הנחה כי העיר היא המוקד הסביבתי ה”חזק” המקדם ומגוון את איכות חיי הכפר הפרוס סביבו – כל אלה שימשו כדגם ונקודת מוצא למתכנני עיירות הפיתוח. מציאות זרה למציאות הישראלית שימשה נקודת מוצא תכנונית על בסיסה הובילו המתכננים את פיתוחן של עיירות הפיתוח. לא היה כל קשר סביבתי, תכנוני אורבני בין דגמים “מיובאים” אלה לבין המציאות הסביבתית בישראל – כאן עיירות הפיתוח נכנסו לסובב כפרי אשר בשונה מהכפר במדינות אירופה, היה לחוד החנית החברתית, אידיאולוגית, טכנולוגית וכלכלית. המציאות האזורית היתה הפוכה – העיר החדשה נאלצה להתמודד עם סביבה כפרית בעלת עוצמה, סביבה אינטימית ומלוכדת אשר לא ראתה כל צורך ביחסי גומלין בינה לבין העיר החדשה שהחלה זה מכבר את דרכה. זוהי נקודת מוצא המסמנת היפוך מגמות: לא עוד עיר המספקת איכויות לכפר אלא, עיירות חסרות עורף כפרי הממשיכות לאורך כל שנות פיתוחה לחפש אחר איכויות ברות תחרות אל מול סביבה כפרית אוטונומית המספקת לעצמה את צרכיה ומנסה בכל כוחה לשמור על ייחודה.

הזרות לתוכה הושלכו עיירות הפיתוח בישראל המשיכה וליוותה אותן לאורך כל שנות התפתחותן. למרותה שינויים שחלו במגזר הכפרי בישראל ובמאפייני הפיתוח באזורי המרכז כמו גם הפריפריה, עדיין, מלוות עיירות הפיתוח בזרות ובבידוד אל מול האזור הסובב אותן. נראה כי האחידות בדגמי הפיתוח, האילוץ שליווה את הקמתן ובעיקר מאפייני המגזר הכפרי והתפתחותם לאורך שנים, ניתקו את עיירות הפיתוח מהאזור הסמוך הכפרי ואילצו אותן לדלג על האזור וליצור יחסי גומלין חזקים ישירות עם השלטון המרכזי. בעוד הדגם עליו נבנו עיירות הפיתוח התבסס על יחסי גומלין הררכים – המתבססים על קשרים בין העיר לבין הסובב הכפרי המקיף אותה, הרי שכאן חלה מגמה הפוכה – יחסי הגומלין המיידיים הלכו והתנתקו ויחסי הגומלין עם השלטון המרכזי הלכו והתחזקו בעיקר על בסיס של תלות חזקה בין עיירות הפיתוח לבין משאבי השלטון המרכזי. הניכור אל מול האזור מחד והתלות החזקה בשלטון המרכזי מאידך, הלכו וחיזקו את אותה אחידות המאפיינת את הפיתוח והבינוי של עיירות הפיתוח.

העיירות התקשו להיטמע בסביבה, לבנות ולהבנות על בסיס האזור, מורשתו, מאפייניו ותושביו. זהו אחד המאפיינים של המלכוד בתוכו מצויות עיירות הפיתוח: הניכור האזורי מחייב לדלג עליו, וזה מחזק את התלות בגורמים חיצוניים לאזור, מכאן הולכת ומתעצמת אותה אחידות בלתי נסבלת המאפיינת את פיתוחן של עיירות הפיתוח. הזרות האזורית מהווה אחד הגורמים המאיצים את אותו מלכוד.

האחידות המאפיינת את פיתוחן של עיירות הפיתוח מקבלת ביטוי בדגמים החברתיים, קהילתיים, כלכליים חינוכיים ועוד – כל אלה מנותבים על ידי מודלים מן החוץ, פרויקטים חיצוניים, הנוחתים על עיירות הפיתוח חדשות לבקרים. אותה אחידות משתקפת גם בהיבט הפיסי של עיירות הפיתוח. לא בכדי אנו מוצאים את אותו דפוס פיתוח בכל העיירות בישראל.
סביב הכיכר העירונית המרכזית נבנו אזורי המגורים על בסיס בלוקים על עמודים, בני שלוש קומות ושלוש כניסות. בכל כניסה 6 יחידות דיור. ברבות הימים סביבה זו הפכה לאתגר המרכזי עימה נדרש להתמודד פרויקט שיקום השכונות, אחריו פרויקט “מפנה 98″ ואחר “עדוד 99″.. הכיכר המרכזית הכוללת מסחר, מרכז תרבות ומבנה המועצה, סביבה הבלוקים המייצגים את שכונות המגורים, הפכו לדגם המייצג את המבנה של עיירות הפיתוח בישראל. דגם זה חוזר על עצמו בקריית שמונה בצפון בשדרות ובאופקים בדרום. כולן נבנו על אותו דפוס תכנון, תכנון מאולץ החוזר על עצמו ומשתקף במבנה האורבני הכולל כמו גם במבנים הבודדים – בין אם לצורכי מגורים, בתי ספר, מרכזים קהילתיים ומרכזים מסחריים. האחידות הבלתי נסבלת של התכנון והפיתוח בעיירות הפיתוח…

האילוץ אשר הוביל את גורמי התכנון והפיתוח לשכפל את דגם הבינוי בעיירות הפיתוח יצר מלכוד המקשה על פיתוח הייחודיות עד היום.

התשתית הכלכלית, קהילתית והפיסית האחידה, הקשרים החלשים בין עיירות הפיתוח לבין הסובב הכפרי הסמוך להן ובעיקר התלות בקבלת ההחלטות ובמשאבי השלטון המרכזי הפכו את מלאכת פיתוח הייחודיות, מורשת המקום והזהות הקהילתית לקשה. תהליכי תכנון המיועדים לחפש אחר יתרונות יחסיים ברי תחרות כבסיס לפיתוח המקום נתקלים במציאות ההולכת ומטשטשת את אותה ייחודיות ואיכות. נראה כי זהו אחד האתגרים המרכזיים עימם נדרש להתמודד על מנת להוציא את עיירות הפיתוח מ”מלכוד האחידות”.

סבסוד ציבורי – פיתוח על בסיס ה”אין”

אין ספק כי ללא סבסוד ציבורי לא ניתן היה להקים את עיירות הפיתוח ולספק פתרונות לאכלוס אותם עולים אשר הגיעו לישראל במהלך שנות ה – 50. היקפים כאלה של אוכלוסיית מהגרים מעלה צורך במעורבות ציבורית מאסיבית וכוללת. אולם, גם לאחר הבנייה והפיתוח וגם לאחר קליטת העולים, נראה כי המשיכה דינמיקה של סבסוד ציבורי ללוות את פיתוחן של עיירות הפיתוח, על דעת הממסד כמו גם על דעת קברניטי המקום. לאורך כל שנות פיתוחן של העיירות היה ברור לכל הצדדים כי ככל שהמסכנות תעלה ותהיה חריפה יותר כך יזכו הישובים הללו לתקציבים גבוהים יותר, לתמיכה מאסיבית יותר ולתנאי פיתוח מועדפים. המסכנות הפכה למקור הגאווה והפיתוח של עיירות הפיתוח – כמה יותר מסכן כך יותר תקציבים…

האמנם? פיתוח על בסיס מסכנות וחוסרים, הפך לשם נרדף לעיירות הפיתוח ובו זמנית הפך לחסם המרכזי בפיתוחן. אמנם על פניו נראה כי אכן ככל ששיעור האבטלה גדל כך הועברו יותר תקציבים להכשרות מקצועיות ולעידוד תעסוקה במפעלים, ככל ששיעור הנשירה מבתי הספר גדל כך הועברו יותר משאבים לשיפור החינוך, ככל שהביוב זרם ביתר שאת ברחובות כך הועברו יותר תקציבים לשיפור התשתיות. אולם ראה זה פלא, ככל שהועברו יותר תקציבים כך המשיכה המסכנות ותפחה.. ככל שהמדינה השקיעה יותר על בסיס ה”חוסר” וה”אין” כך התמסד החוסר והאין, כך התרחבה אוזלת היד של המקום וכך הפכה העיירה ליותר ויותר תלויה בממסד המרכזי. העיירות המשיכו להציג את פצעיהן וכאביהן משום שזו הפכה להיות הדרך המרכזית לקבלת משאבים, והמדינה המשיכה לספק כספים… וככל שהועברו כספים כך הפכו הפצעים עמוקים יותר וכואבים יותר, שהרי יש צורך לעדכן, לחדש ולהצביע על מגמות החמרה עם הזמן. אותה תלות, המתבססת על החוסרים, פיתחה לאורך זמן את “מלכוד הטיפוח” אשר עם הזמן הלך ופעל ביתר שאת..

תכנון ופיתוח מלמעלה –פיתוח “עוקף” מקום

התכנון והפיתוח של עיירות הפיתוח נתון בידי המדינה לאורך כל שנות קיומן של עיירות הפיתוח. המשאבים הציבוריים שהיו והינם הכוח המניע את תהליכי הצמיחה בעיירות הפיתוח מונעים על ידי המדינה. ניתן אולי להבין את הצורך בהכנת תוכניות ובפיתוח עיירות הפיתוח בראשית דרכן, על ידי אנשי מקצוע שלא היוו חלק מהקהילה המקומית. אם כי גם בשלב זה, ברור היום כי היה מקום לעבוד בשיתוף עם התושבים ובביזור סמכויות המאפשר העברת אחריות וסמכויות לאלה המתכוונים להמשיך ולראות במקום את סביבת חייהם.

עם השנים אמנם, חל תהליך ביזור והחלה מסתמנת מגמה של העברת סמכויות לרשויות המקומיות. פרויקט שיקום השכונות החל תהליך של שיתוף הציבור. פרויקט זה, שהינו הפרויקט הכולל (פיסי וחברתי) הגדול ביותר שהופעל בישראל, חייב תפעולן של ועדות היגוי שבראשן עמד ראש הרשות המקומית ושרוב חבריהן היו תושבים – כמסגרת הקובעת לצורך קבלת החלטות והקצאת משאבים. תהליך זה אכן הניע שינוי ויצר פלטפורמה מתאימה לביזור ושיתוף המקום בתהליכי קבלת החלטות. מאז פרויקט שיקום השכונות הפך מודל זה של ועדות היגוי מקומיות למודל טיפוסי עבור כל פרויקט היוצר התערבות בעיירות הפיתוח. אכן נראה כי פרויקט שיקום השכונות יצר שינוי וקידם אפשרויות ליצירת דיאלוג בין משרדי הממשלה לבין המקום ותושביו.

אולם בחינת דפוסי תפעולן של ועדות ההיגוי ובעיקר בחינת משמעותם של תוצרי הפרויקטים שהופעלו מאז ועד היום בעיירות הפיתוח, מובילים למסקנה כי אין די בתפעול ועדת היגוי המלווה את הפרויקט. הנציגים בועדות ההיגוי ודפוסי הפעלתן אכן יצרו אשליה של שותפות אולם בפועל, נוצר מעין ציר קבלת החלטות העוקף את המקום וממשיך לאפשר למשרדי הממשלה השונים להניע משאבים ופרויקטים העוקפים את תושבי המקום ואינם מחלחלים את אותו שינוי מיוחל.

משרדי ממשלה, אנשי מקצוע, אוניברסיטאות בעלי עסקים ממרכז הארץ – כל אלה נהנים משפע משאבים המיועדים לעיירות הפיתוח. ואילו ועדות ההיגוי מקבלות דיווח, נהנות משפע דוחות, המבהירים כי נעשים מאמצים להניע צמיחה. בפועל, קורה מעט מאד שיפור והרבה מאד תסכול. נראה כי ועדות ההיגוי ומתכונת הגדרת השותפים לתהליכי התכנון והפיתוח אכן השכילה ליצור “ציר עוקף” הממשיך למדר את התושבים, המעבה את המיסוך על קבלת החלטות, המנתב את עיקר המשאבים לקבוצות מוגדרות, מבלי להרחיב את מעגל הנהנים מהמשאבים במקום עצמו. האחריות לקידום המקום ולפיתוחו עדיין אינם בידי המקום. עדיין לא השכלנו להניע העצמה לקברניטי המקום ובעיקר לקהילה עצמה.

תכנון מתמחה –איפה לעזאזל הזהות המקומית – קהילתית

עיירות הפיתוח צמחו לאורך כל השנים “כמו צמח בר”, למרות התכנון והפיתוח הפיסי ולא בזכותו. עיר חדשה באשר היא מיועדת לשמש ככלי, כאותו “חומר ביד היוצר” הנדרש לשקף את רוח המקום והוויתו. כל המאפיינים אשר תוארו עד כה מבהירים מדוע לא כך נעשה הדבר בעיירות הפיתוח. אולם מעבר למאפיינים אלה, נראה כי הפיתוח נשען על ידע מתמחה אשר הקשה על יצירת יחסי גומלין בין היבטים פיסיים של פיתוח המקום לבין כלל המרכיבים והמאפיינים החברתיים והקהילתיים. לא נותרו כמעט ערוצי קשר בין החומר לבין הרוח.

משרדי הממשלה המעורבים באופן ישיר בבינוי ובפיתוח של עיירות הפיתוח העבירו את דפוסי העבודה האנכיים והמתמחים המאפיינים דפוסי עבודה של משרדי ממשלה. כל משרד ותחום מומחיותו וגורמי המקצוע עימם הוא עובד; כל משרד וקצב העבודה שלו, דפוסי הפיתוח שלו. עבודה מתמחה זו הובילה לפיתוח המקשה על יצירת יחסי גומלין בין מגוון התחומים וכך נוצר קושי ליצור סנרגיה, לקשר בין מרכיבי הפיתוח השונים ולאפשר איכות כוללת, על תחומית אשר היא החסרה כל כך בעיירות הפיתוח.

איכויות אינן נוצרות על בסיס הדבקה מלאכותית בין מרכיב פיסי לבין מרכיב חברתי לבין מרכיב כלכלי. איכות עירונית נוצרת על בסיס סינכרוניזציה בין כלל המרכיבים הללו ויצירת מיקשת איכות אחת.

מתכונת העבודה המתמחה, משולבת בתהליכי תכנון ופיתוח לינאריים הפכו את דפוסי הפיתוח של העיירות לתהליכים מקצועיים המתקשים לבטא את ייחודיות המקום וזהותו. בשונה מגישות תכנון מעצימות, הרואות חשיבות מרובה בעבודה ברשתות רב מקצועיות, המקשרות בין הדרג הממשלתי לבין הדרג המקומי ובין תחומי ידע שונים, הרי שכאן נוצרו ערוצי פעולה מתמחים מקבילים. ערוצים אלה אמנם נפגשים מידי פעם, במסגרות של דיונים או ועדות היגוי, אולם נקודות מפגש אלה מתרחשות על רקע מקצועי מתמחה, המקשה על יצירת ממשקים בין התחומים ובין הדרגים. נקודת המוצא התחומית והלינארית מספקת מצע המקשה על ראייה מערכתית כוללת, על יחסי גומלין והדדיות בין המיקרו לבין המאקרו ובעיקר על פיתוח המבטא את רוח המקום וזהותו.

פיתוחן של ___36__ עיירות הפיתוח בישראל מתאפיין בתהליכי תכנון ופיתוח הממשיכים להתבסס על אילוץ ופיתוח מ”כורח”, סבסוד ציבורי כנקודת מוצא עיסקית – כלכלית ובעיקר תהליכי קבלת החלטות הררכים מ”למעלה”. מאפיינים אלה אשר היוו כורח המציאות בראשית דרכן של עיירות הפיתוח הפכו להרגל ולשגרה בתהליכי התכנון והפיתוח של העיירות, וכך הניעו ותגברו את “מילכוד הטיפוח”; עד היום מאופיינות עיירות הפיתוח בדפוסי פיתוח אחידים ושבלוניים, בתהליכים המדגישים לינאריות והררכיה ובקושי לבטא את יחודיות המקום ורוחו.

מילכוד עיירות הטיפוח מחייב גישה שונה ואחרת על מנת לצאת ממנו ולהניע תהליכי פיתוח וצמיחה לאורך זמן.