פרסומים

10/02/2005

דר' רונית דוידוביץ-מרטון, חגית זהבי

תוכנית מתאר יכולה להיות גם אחרת…

תכנון/בטאון איגוד המתכננים בישראל, כרך 2 חוברת 2 2005, בשדה התכנון, עמוד 31

מבוא

לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל התמקד התכנון המתארי בעיצוב מפת המדינה, חיזוק האחיזה בקרקע והסדרת דפוסי השימוש במרחב, והמערכת העוסקת בו נתפסת כאחראית בראש ובראשונה לאיתור שטחים לצורכי פיתוח וקידום מהלכי הרחבת ישובים. כיום, לאחר שהמרחב הבנוי בארץ עבר כברת דרך ומציג היקפי צמיחה ופיתוח מרשימים, נראה כי האתגרים החדשים העומדים על הפרק מחייבים תפיסה רב ממדית של הזמן – לא עוד תכנון הנובע מפרספקטיבה עתידית בלבד, אלא כזה המסתכל לאחור, בוחן את הנכסים שהצטברו ומשקיע בטיפוחם כבסיס לצמיחה אורגנית איכותית לאורך זמן. כלומר: אם הגישה המסורתית תמכה באכלוס נקודת ישוב ולאחר מכן פיתוח איכויות יישוביות – כיום מדובר על פיתוח איכויות יישוביות כמנוף להעלאת רצון התושבים להשתקע במקום לאורך זמן. הבסיס לאתגר התכנוני הנוכחי הנו פיתוח “סביבת חיים” אטרקטיבית – קרי: תפיסת “אזור המגורים” הקלאסי כסביבת פיתוח הטרוגנית, אשר המרכיב האטרקטיבי שבה אינו בהכרח יחידות הדיור אלא דווקא שירותי הציבור, השטחים הפתוחים, היצע מסחרי הולם וכדומה. אתגר זה מחייב תכנון ופיתוח על בסיס זהות מקומית, גאווה במורשת המקום, צמיחה אורגנית ופיתוח בר קיימא.

כלי התכנון הסטטוטורים ממעיטים בחשיבותם של מהלכים מסוג זה. למעשה, אין כמעט כלים תכנוניים המאפשרים הנעה של התחדשות, שימור ותחזוקת סביבת חיים לאורך זמן, ואלה הפכו להיות פועל יוצא של שיקולי השוק וערכי נדל”ן בלבד. כל עוד לא יכנס התכנון לדינמיקה של מינוף סביבות חיים הוא ימשיך לעסוק בעיקר בבינוי חדש ובכך יכשיל את עצמו, שכן, כל בינוי חדש נעשה על חשבון משאבים הנדרשים לתחזוקת הקיים, ובכך מקבע את תהליכי התדרדרותו ולאורך זמן – מכשיל התבססותם של ישובים.

תוכנית מתאר קריית שמונה, מהווה דוגמא לניסיון להתמודד עם אתגר זה, בסביבה בה הקרקע חסרת ערך נדל”ני ובמסגרת הנתונה להחלטות ציבוריות. תוכנית המתאר ניסתה להוציא את המרב מתוך הפוטנציאל הטמון בכלים הסטטוטורים העומדים לרשותה (תקנון ותשריט), ולהפוך מתוכנית אב/מתאר לתוכנית אב, מתאר ופיתוח, אשר ביכולתה להניע את ממסד התכנון לעסוק בקידום פיתוח סביבת חיים אטרקטיבית בעיר קיימת. על פי התכנית, ייעשה פיתוח זה באמצעות יצירת צמיחה אורגנית לאורך זמן, עידוד יוזמות מניבות וטוויית מארג של יחסי גומלין בין העיר לסביבתה, וזאת על בסיס העלאת רמת האטרקטיביות של ה”קיים” והתחדשותו – כתנאי לכל בינוי חדש. לא עוד היצע בינוי חדש כחלופה לסביבה הנוכחית, אלא, מינוף ההתחדשות הפנימית לטובת חיזוק כוח המשיכה האורבני, בראש וראשונה בעיני תושבי המקום ובהמשך – בעיני השוק הפתוח.

רקע

תוכנית המתאר קריית שמונה יצאה לדרך כמכרז ביוזמת ועדה בינמשרדית בראשות מנהל התכנון שבמשרד הפנים. בשלב הראשון הוכנה תוכנית אב, אשר לאחר מכן התפתחה לתוכנית מתאר, כולל מסלול תכנון מלא, דיונים במוסדות התכנון והליך שיתוף הציבור העירוני (עובדי העירייה, אזרחי העיר, תלמידי התיכון ועוד) כחלק בלתי נפרד מתהליך התכנון.

כבר במהלך הכנתה של תוכנית האב היה ברור כי בקריית שמונה צריך להיעשות מעשה תכנון אחר. לא עוד מסגרת חוקתית לאיתור שטחים לשימושי קרקע אורבניים בכלל ולהיצע מגורים חדש בפרט, אלא – פלטפורמה המפתחת מנוף להעצמת העיר ולהפיכתה לאטרקטיבית לתושביה, מבקריה, מקבלי השירותים האזוריים, עובדים ומשקיעים. הסיסמא “פיתוח קריית שמונה כבירת אצבע הגליל” חייבה גיבוי בתוכן תכנוני-אופרטיבי אשר יניע את דפוסי הפיתוח בגרעין העיר; שכן הפיתוח האינטנסיבי במרחב הסובב לה (הן בשולי המערך העירוני והן במרחב הכפרי שמחוצה לה) מחליש ומדרדר את העיר עד כדי אובדן יתרונותיה היחסיים.

קריית שמונה משופעת בשטח פיזי ומלאי תכנוני, מרושתת בנדיבות במבני ציבור, שטחים פתוחים ייחודיים, תשתיות, מבנים ושטחי תעסוקה. במצבה הנוכחי, עודף התוכניות והתשתיות הפיסיות הקיימות עומד כרועץ לעיר, שכן חוסר הפרופורציה שבין ההיצע לביקוש יצר בה מצאי פיסי הנדרש להשקעה, תחזוקה ופיתוח אותם אין כוחות השוק המקומי מסוגלים לספק. לפיכך, האתגר הגדול העומד כיום על סדר היום העירוני טמון בהנעת כוחות השוק למיצוי תשתיות אלה והפיכתן למנוף פיתוח. חיוני לבחון את פוטנציאל השוק האזורי כצרכן המערכות העירוניות שיש לעיר להציע, אך ללא מהלך אשר יביא לשדרוג ההיצע והפיכתו לבר תחרות בשוק הפתוח לא תהיה בכך משום תועלת ממשית. מכאן, שתוכנית מתאר המיועדת להתוות מדיניות ודפוסי פיתוח עתידיים, נדרשה לפתח כלים המניעים ומעודדים השקעה בשדרוג מערכות עירוניות קיימות, כתנאי וכמהלך מקדים לפיתוח חדש; התניה וקישור בין ה”חדש” לבין ה”קיים” עשויים ליצור תמהיל פיתוח שישמש כמפתח להנעת צמיחה אורגנית המפרה את פנים העיר ואף מחלחלת את השדרוג כלפי חוצה. גישה זו, הרואה את מקור הכוח העירוני ב”ותיק” ולא בחדש, חייבה שינוי בתפיסת מאפייני הפיתוח האורבני בקרב קברניטי העיר, הועדה הבינמשרדית וועדת התכנון המחוזית. כאן המקום להדגיש כי ללא תמיכתם של גורמים אלו לא ניתן היה להגיע לתוכנית המשקפת אמונה בכוחו של תכנון מתארי ויכולתו להניע תהליכי פיתוח. תכנית המתאר של קריית שמונה אינה “עוד תוכנית” המקצה שטחים לפיתוח ובינוי חדש, אלא – תמהיל של מדיניות (תוכנית אב) והגדרת שימושים ויעודים (תוכנית מתאר), תוך זיהוי והגדרה של דפוסי פיתוח חיוניים למימוש במרקמים הקיימים כתנאי לכל בינוי חדש (בסיס לתוכנית פיתוח).

מאמר זה מיועד להציג את מאפייניה הייחודיים של תוכנית המתאר כדגם תכנוני אשר מדגיש את הפוטנציאל הטמון בתוכניות מתאר להפוך מ”עוד תוכנית” סטטוטורית ל”מנוע פיתוח” בזמן אמת. תכנית זו מהווה דוגמא לכך כי אפשר גם אחרת, וזאת בין היתר בזכות השותפים אשר אפשרו זאת.

תוכנית אב/מתאר קריית שמונה – איך אפשר לעשות אחרת?

ברקע – התכנון המתארי בישראל – מגמות התפתחות

תוכניות המתאר מעצם הגדרתן מיועדות לשמש מסגרת סטטוטורית המסמנת את כיווני ההתפתחות העיקרים של הישוב/אזור התכנון ומסדירה את שימושי הקרקע בתחומו, וזאת מתוך מגמה לממש את הפוטנציאל הטמון במקום. היות ומערך תכניות המתאר הנו היררכי ומחויב בהתאמה הנובעת ממנו, הרי שתכניות אלו משמשות ככלי מרכזי ליישומה של המדיניות ותפיסת התכנון הלאומית, תוך כדי תרגומה למאפיינים המקומיים ודרכי היישום המומלצות בפועל.

מדינת ישראל הנה מדינה צעירה שמאחוריה כ- 100 שנות הקמה בלבד, אותן ניתן לחלק לשלושה עידנים ברורים מבחינת אתגרים ומגמות התפתחות:
עידן ההתפשטות: פיזור נקודות ישוב במרחב הלאומי – מתקופת טרום הקמת המדינה ועד סוף שנות ה- 60. היעד המרכזי הינו פיתוח נקודות התיישבות תוך פיזורן במרחב הלאומי, והתכנון מתאפיין במיקוד המאמץ סביב יצירת היצע מגורים בסיסי כנקודת מוצא להגדרת נגזרות פיתוח במונחים של מקורות פרנסה ותעסוקה, מערכות שירותים ומערך תחבורה בדגש על קשר בין נקודות ההתיישבות השונות.
עידן ההרחבה: התבססות והתרחבות נקודות ההתיישבות – ממחצית שנות ה- 60 ועד סוף המאה ה- 20. השלב מאופיין בעיבוי נקודות ההתיישבות הקיימות במגמה לאפשר יתרון לגודל, תוך ביטויו ברמת איכות החיים, ספי כניסה לשירותים ולהזדמנויות תעסוקה. כוחות השוק יצרו מגמת ביקושים גוברת באזור המרכז, ובכך הפכו את פיתוח הפריפריה לאתגר הלאומי. בנוסף, מושפעת תקופה זו ישירות ממלחמת ששת הימים והגידול המשמעותי של שטח המדינה.
תוכניות המתאר מתקופה זו מיקדו את הדיון התכנוני בהיבטים כמותיים על בסיס הרחבת שטחי המגורים בנקודות ההתיישבות הקיימות, וזאת תוך תפיסת היצע המגורים כסוכן הפיתוח המניע התפתחותם של יתר שימושי ויעודי הקרקע – כנגזרת של מתן מענה לצורכי התושבים. במקביל, “תקפה” את ישראל מגמת הפרבור אשר העניקה משמעות כלכלית-חברתית לתחרות שהחלה להיווצר סביב היצע המגורים. מגמה זו סחפה את המגזר העירוני והכפרי, ויצרה מצב בו תכניות המתאר ריכזו מאמץ בהתמודדות עם הצורך המתמיד לפתח היצע מגורי פרברים אטרקטיביים ואזורי תעסוקה משולבים הממוקמים במרחב העירוני-פריפריאלי – בהתאם למגמה העולמית.
עידן פיתוח סביבות חיים: האתגר העכשווי – נראה כי היום, לאחר כ- 55 שנות מדינה, האתגר המרכזי הינו יצירת איכות חיים באזורי המגורים הקיימים. אתגר זה מחייב מהפך בתפיסת הכנת תוכניות המתאר וזאת בהתייחס למספר מרכיבי יסוד:

  • מטרות – המטרה המרכזית העומדת על סדר היום של תוכניות המתאר הינה מינוף הזדמנויות להשבחת סביבות החיים הקיימות. לא עוד דגש על אספקת פתרונות מגורים אלא פיתוח ושדרוג סביבות חיים; פיתוח הזדמנויות ואפשרויות לעדכון ושיפור אורח החיים, עידוד הצמיחה האורגנית, יצירת תשתית כלכלית קשובה לכוחות השוק המחייבת התייחסות חוצת גבולות מוניציפאליים, והגדרת המרחב הרלוונטי בהתאם למהות תיפקודו (לצרכי תעסוקה/השקעות/צרכנות/תיירות וכד’).
  • סוכני הפיתוח – שימת הדגש על “סביבות חיים” במקום על “פתרונות מגורים” מובילה למהפך בתפיסת שימושי הקרקע המשותפים: שטחים ירוקים פתוחים, מערכות שירותי הציבור, התנועה והנגישות. מתפקיד סביבתי של ה”יתר” הופכים שימושים אלה ל”עיקר”, סוכני הפיתוח המובילים אשר על פיהם תקבע איכות החיים במקום. בשימושים אלה טמון הפוטנציאל אשר עשוי להביא בסופו של דבר לשדרוג היצע המגורים והעלאת אטרקטיביות סביבת החיים בהתאמה.
  • שימור והתחדשות – מרכז הכובד בפיתוח העירוני הולך ועובר מהעיסוק באזורי הבינוי החדש לפיתוח כלים סטטוטורים מתאימים לעידוד ההתחדשות באזורים הותיקים. זאת לצורך מימוש הפוטנציאל שנצבר לאורך שנים במסגרת מורשת המקום ומינוף משאבי הסביבה והקהילה. הישובים החלו “מתבגרים” ולפיכך מחייבים התייחסות תכנונית מתאימה למניעת מגמת ההתדרדרות הצפויה.
  • שיתוף הקהילה – המעבר לאתגרים העכשוויים מחייב שימת דגש על שקיפות ושיתוף הקהילה בתהליכי התכנון. תוכניות המתאר אינן יכולות להסתפק בקידום יעדים לאומיים אלא נדרשות לעסוק בהתחדשות הישוב והדגשת משאביו, קהילתו וייחודיותו. קידום מטרות אלה מחייב עבודה צמודה עם הקהילה וזאת בהתאמה למקום, למאפיינים החברתיים ולאורחות החיים בו.
  • הגורם המוביל את התכנון – סקירת התפתחות התכנון המתארי בארץ מצביעה על הצורך בשינוי תפיסה בכל הקשור לגורם המוביל: מעבר מתכנון ריכוזי המקדם יעדים לאומיים לתכנון מבוזר המדגיש את ייחודיות המקום וצרכיו.
  • תוספת משמעות לתכניות המתאר: תוכנית אב/מתאר/פיתוח – לפני כעשור נוסף ממד “תוכנית האב” כמקדים ל”תוכנית המתאר”, במטרה לגבש מדיניות מקומית עליה יתבסס התכנון המתארי. כיום, נראה כי חיוני להוסיף רובד שלישי לתהליך, וזאת על מנת לאפשר לתוכנית המתאר להפוך לזרז תהליכי פיתוח. הנתק בין מדיניות ונגזרות מתאריות/סטטוטוריות לבין תוכניות פיתוח אינו מתאים לאתגרים דהיום. נדרש להעמיק את יחסי הגומלין ולעבות את הממשקים ביניהם, וע”י כך להפוך את תוכניות האב/מתאר לבעלות משמעות ורלבנטיות לצורך הנעת תהליכים “בזמן אמת” כנדרש. היום, כאשר תוכניות המתאר עוברות בעל כורחן תהליך תכנוני ארוך ומייגע, רבים המקרים בהם תהליכי הפיתוח מקדימים את תהליכי התכנון ובכך למעשה מאבדות תוכניות המתאר את משמעותן.

תוכנית מתאר קריית שמונה – דגם אחר

קריית שמונה הוקמה בשנת 1949 על אדמות הכפר הערבי הנטוש “חלסה” במורדותיו המזרחיים של רכס רמים אשר בהרי נפתלי, והיא העיר הצפונית ביותר במדינת ישראל. העיר נקראה על שמם של יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו אשר נפלו על הגנת תל חי בשנת 1920. בשנת 1953 הוכר הישוב כמועצה מקומית, ובשנת 1974 כאשר מנה כ- 15,000 נפש קיבל מעמד של עיר. לאורך השנים סבלה קריית שמונה ממגמות עזיבה ולא הצליחה לצמוח משמעותית. הרגיעה הביטחונית אשר השתררה באזור לאחר כניסת צה”ל ללבנון בקיץ 1982 וגל העלייה הגדול של תחילת שנות ה- 90, גרמו לקליטת מסה של תושבים חדשים והיקף אוכלוסייתה מתייצב על כ- 20,000 נפש, כ- 18% מהם עולים חדשים.

מיצובה של קריית שמונה כעיר קצה פריפריאלית, גרמה לכך שלאורך שנים התקבעה בה דינמיקת ההתפתחות של “עיר מעבר” – כזו שהמשאבים עוברים בה בדרכם למקום אחר: מסות של תושבים מתגוררים בה למשך תקופות קצרות ועוזבים לטובת השתקעות בסביבה הכפרית הסמוכה, יזמים מגיעים בזכות הטבות מוצעות ולא מצליחים לפתח ולהשריש בה עסקים לאורך זמן, פרוייקטים חברתיים נמוגים בהעדר גורם מקומי שייקח אותם תחת חסותו על מנת שיהפכו לחלק משגרת החיים העירונית. אפילו “הגרעין הקשה” של אוכלוסיית העיר פיתח דפוס קבוע של העתקת מקום מגורים משכונה לשכונה, בהתאם להתפתחות העיר, תוך הזנחה במקביל של השכונות הותיקות אשר נידונו להתדרדרות בלתי נמנעת.
בחינת השתנות דפוסי הבינוי בקריית שמונה לאורך השנים מצביעה בבירור על מגמת התפתחות מעיר פיתוח צעירה לעיר שדה אזורית ובשלה, אלא שמגמה זו התרחשה מבלי להקפיד הקפדה יתרה על איכות ואטרקטיביות ההיצע, מה שגרם לכך שהמרחב הסובב המשיך “לדלג” עליה בכל האמור לצריכת שירותים וטובין. היתרון היחסי היחידי אותו מצליחה העיר להחזיק לאורך שנים הוא היכולת לספק שטחי תעסוקה – יתרון העלול להתמוסס במידה ולא ינוהל כהלכה, וזאת לאור השינויים הגורפים באורחות חיי הישובים הכפריים והצורך שלהם בפיתוח תעסוקות חלופיות נוכח המשבר בענף החקלאות.

תחרות בין העיר לבין המרחב הכפרי – מאז הקמתה מאופיינת קריית שמונה ביחסי גומלין תחרותיים עם המרחב הכפרי הסובב בכלל, ועם הקיבוצים בפרט. התפתחותה של העיר ממעברה אשר נשענה על עוגני הפיתוח האזוריים שהתרכזו במגזר הכפרי הסובב, התוותה לאורך שנים את דפוס יחסי הגומלין בין העיר לבין המרחב. כיום אמנם קיימים מספר עוגנים של שיתופי פעולה ושותפויות בין קריית שמונה לבין המועצות האזוריות “הגליל העליון” (קיבוצי האזור) ו”מבואות החרמון” (מושבי האזור), ואולם, דפוסי הפיתוח העירוניים ממשיכים ומתייחסים למרחב הסובב כאל מרחב תחרותי השואב מהעיר את הון הפיתוח הסביבתי, החברתי, החינוכי והכלכלי. דפוסים אלה הפכו לעיתים לקו תכנוני מנחה אשר מוביל את קריית שמונה להתכוונן לפיתוח היצע בר תחרות אל מול ההיצע הכפרי במרחב. נראה כי עדיין לא הוטמעה גישת הפיתוח האזורי המעודדת את פיתוחה של קריית שמונה כמוקד המספק היצע עירוני מול מרחב כפרי המפתח היצע בהתאמה לייחודיותו, וזאת לטובת יצירה משותפת של אזור משלים ולא מתחרה.

תמורות פיתוח כפועל יוצא של מצב גיאופוליטי – המתיחות השוררת לאורך גבול הצפון מסוף שנות ה- 60 ועד לתחילת שנות ה- 80 משפיעה ישירות על דפוסי ההתפתחות של קריית שמונה. המציאות היומיומית מוכת הקטיושות גורמת לדפוסי הגירה שלילית המתקבעים בעיר לאורך שנים, לדלילות בפעילות העסקית-יזמית, ומעל הכל – לדימוי עירוני חברתי וקהילתי בעייתי – עצמי וחיצוני כאחד. ואולם, גם הרגיעה הביטחונית השוררת באזור ב- 20 השנים האחרונות לא הצליחה להניע פיתוח משמעותי אשר יתבטא בצמיחה דמוגרפית, חברתית או כלכלית בעיר עצמה. המרחב הסובב, לעומתה, נכנס לדינמיקה של פריחה תיירותית והתאוששות כלכלית וחברתית, ולאחר שנים רבות של הסתגרות ניפתח בפני אוכלוסיות חדשות ומפגין צמיחה דמוגרפית מבטיחה. היום חיים בעיר כ- 20,000 תושבים, והיא מדורגת באשכול חברתי – כלכלי 5 (מתוך 10). מבחינה תיירותית העיר אינה מהווה מוקד משיכה משמעותי, אך אזורי התעסוקה העירוניים נמצאים במגמה של צמיחה כלכלית ומשיכת יזמים והשקעות עסקיות לעיר ולאזור.

תכנית האב, אשר היוותה שלב תכנוני מקדים למתאר, עסקה בניתוח מאפייני העיר במגמה לאתר אתגרים מרכזיים עימם יידרש התכנון להתמודד, והדגישה את הממצאים הבאים:

  • קריית שמונה הינה העיר הגדולה במרחב אצבע הגליל, המאופיין במגוון דפוסי חיים וקהילות (מושבות, קיבוצים, מושבים, ערים קטנות).
  • העיר התפתחה לאורך השנים בדפוסים אורכיים לאורכו של ציר ראשי אשר שימש הן כמרכז העיר והן כציר מעבר אזורי וארצי, ואשר מעלה צורך בהתמודדות עם חיזוק ממד הרוחב בעיר.
  • העיר בעלת טופוגרפיה דרמטית המתבטאת בשלושה מפלסים אורבניים: העמק (הוא המרקם המרכזי), מורדות הרכס ומעלה הרכס. המבנה הטופוגרפי ותבנית הסביבה מהווים את אחד היתרונות היחסיים המשמעותיים של העיר.
  • לעיר תשתיות המאפשרות אכלוס, אספקת שירותים ותעסוקה בהיקפים העולים על הצורך והשוק המקומי, ולפיכך מתקשה לשאת בעול תחזוקת המערך הקיים.
  • העיר סובלת לאורך שנים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך ודימוי ירוד המקשים על משיכת אוכלוסייה איכותית ומשקיעים, פיתוח תיירות וקיום של היצע שירותים אזורי אטרקטיבי.
  • בעיר שרר מצב בטחוני קשה לאורך שנים, אם כי מזה זמן שמתנהלת בה שיגרה של רגיעה.
  • המרחב הסובב של קריית שמונה נהנה ממגמות ביקוש ופיתוח ב- 15-20 השנים האחרונות, ולפיכך מחויב כל פיתוח הנעשה בה להיות בר תחרות.

מדיניות הפיתוח אשר הוגדרה ע”י תכנית האב ושימשה כנקודת מוצא לתוכנית המתאר, ראתה חשיבות רבה בטיפול ביחסי הגומלין בין קריית שמונה לבין המרחב:

  • קריית שמונה נדרשת להתפתח כמוקד אורבני ראשי, בירת אצבע הגליל.
  • העיר נדרשת לפתח היצע אטרקטיבי ואיכותי בתחומי המגורים, התיירות, התעסוקה.
  • מערכות השירותים יפותחו תוך שימת דגש על אטרקטיביות ורלבנטיות לשוק האזורי והמקומי במשולב.
  • בעיר ישולבו מוסדות, ארגונים ומסחר אשר ייועדו לשמש את כל האזור ולבסס את מעמדה המרכזי של העיר במרחב.
  • העיר נתונה לתהליכי התדרדרות בעיקר בחלקיה הוותיקים והדרומיים. כל בינוי חדש במרחב ובעיר מאיץ תהליכי התדרדרות אלה, ועל כן חיוני למצוא את הדרך להשביח את המרקמים הקיימים כתנאי לכל בינוי חדש.
  • יש להימנע מתוספת שטחי בניה אשר אינם נדרשים לשוק האזורי והמקומי שכן אלה הופכים לנטל על העירייה.
  • הנוף הפתוח ואיכות תבנית הסביבה הנם מרכיב מוביל ביתרונותיה היחסיים של העיר ויש לשמור על כך.
  • העלאת רמת האטרקטיביות העירונית תלויה בקיומן של אפשרויות לפיתוח היצע אטרקטיבי וייחודי ברמה הלאומית בתחומי המגורים והתיירות.

התכנית – עיקרי הדברים

תוכנית המתאר נועדה לשקף את מדיניות הפיתוח כפי שהוגדרה בתוכנית האב ולסמן את מגמות פיתוחה של העיר לשנים הבאות. התכנית תחומה בגבולותיה המוניציפאליים של העיר (כ- 14,400 דונם) ומתוכננת לקיבולת אוכלוסייה של כ- 40,000 נפש לשנת היעד 2020.

אזור התכנון חולק לתת-אזורים המכונים “מתחמי תכנון”, ואשר כל אחד מהם מהווה “סביבת חיים” נפרדת בעלת מאפייני שייכות קהילתיים, חברתיים, כלכליים ותפקודיים. חלוקת העיר ל”סביבות חיים” כבסיס להגדרת כיווני התכנון והפיתוח היא עמוד הטווח של התוכנית, בהיותה מאפשרת הגדרת מגמות פיתוח מתאימות לאורחות החיים המיועדים להתרחש בכל מתחם, ובו זמנית מדגישה את חשיבות הקישורים בין המתחמים. בצורה זו נוצרת תשתית המאפשרת להתייחס לכלל המרחב העירוני (מתוכנן ועתודה כאחת) כאל פוטנציאל פיתוח עתידי ובו זמנית – למקד דיון תכנוני כנדרש בחיבורים ובקישורים ביניהם. ואמנם, עיקר מאמצי התכנון כוונו להתמודדות עם השאלה: כיצד מתחמי החיים הקיימים והעתידיים יכולים להוות מנוף לפיתוח הדדי?

מאפייניה של קריית שמונה, ממיצובה כעיר יחידה באזור פריפריאלי, דרך המורפולוגיה, הטופוגרפיה וההידרולוגיה הייחודים לה, ועד למגמות חברתיות, כלכליות וקהילתיות “פנימה” לתוך החברה האורבנית ו”החוצה” אל השוק הפתוח – כל אלה ועוד העמידו בפני צוות התכנון אתגר ייחודי: עיצוב ופיתוח תוכנית מתאר אשר תאפשר לעיר להתפתח על בסיס שילובים אשר על פניו נתפסים כבלתי אפשריים, ואולם בפועל, דווקא הם אלה שיאפשרו את העצמתה ומימוש הפוטנציאל הטמון בה. “ניגודים משלימים” אלה עומדים בבסיסה של תוכנית המתאר:

  • פיתוח איכויות אורבניות, אינטנסיביות, “עיר בלי הפסקה” – ובו זמנית שמירה על איכויות ויתרונות הפריפריה.
  • היצע אטרקטיבי בר תחרות אל מול המרחב – ובו זמנית שותפות אזורית.
  • עיצוב אורבני המעבה ומחזק את הקיים – ובו זמנית פיתוח הממנף את שלל מפלסי העיר.
  • פיתוח מקומי מעצים – ובו זמנית מינוף לאומי ואף בינלאומי על בסיס אטרקטיביות וייחודיות.
  • שילוב והטמעה אורגנית במרחב – ובו זמנית פיתוח נקודות ציון בולטות, אחרות.
  • בינוי ופיתוח – ובו זמנית חיזוק המורשת המקומית, הקיים, הפתוח והטבעי.

הניסיון המתמיד של קריית שמונה לאורך השנים לפתח היצע בר תחרות על בסיס גישור פערים בינה לבין המרחב הסובב והמערך הלאומי הכולל, הוביל למיקוד מאמץ במענה לחוסרים במקום בפיתוח ייחודי – המתאים למקום ועשוי למנף אותו על בסיס יתרונות יחסיים. אל לקריית שמונה להשקיע בפיתוח היצע דומה למתקיים במרחב הכפרי השכן לה או במטרופולין גוש דן, משום שלא בכך טמונים יתרונותיה. לכן חשוב לפתח גאווה וסולידריות מקומית על בסיס ייחודיות ואורחות חיי המקום, ולאפשר היצע אטרקטיבי לפלחי השוק המחפשים אחר התועלות אותן יכולה קריית שמונה לספק. לא עוד יציאה מתחושה של נחיתות וצורך בגישור פערים אלא מתוך העוצמות, היכולות, הערך המוסף והייחודיות הטמונים במקום, משום שההכרה בערכי המקום והגאווה המקומית הם מנוף מפתח לפיתוחו וצמיחתו לאורך זמן.

כל אלה הובילו לעיצוב תוכנית מתאר המקדמת את קריית שמונה כעיר מרכזית באזור, בעלת היצע של מגוון סביבות חיים אורבניות, פיתוח מאוורר, פתוח וקשוב לסובב הטבעי בתוכו הוא מתקיים, ובעיקר, עיר הממקדת מאמצים בשדרוג המערך הקיים על בסיס פיתוח שימושים ויעודים אשר יתרמו לעליית ערכי החיים במקום בעיני הקהילה המקומית והשוק הפתוח.

כלי התכנון

תוכנית המתאר פיתחה מספר כלים מרכזיים אשר משקפים את התפיסה העומדת בבסיסה. האתגר המרכזי היה לשקף את עקרונותיה של התוכנית באמצעות כלים זמינים כמתאפשר במסגרת המובנת של תוכנית מתאר:

התשריט – כמקובל בתוכנית מתאר, הוגשו “תרשים סביבה”, “מפת תמ”אות”, “מצב מאושר” ו”מצב מוצע”, אליהם צורף תשריט “מתחמי תכנון”, בו מוצגת חלוקת מתחמי התכנון – סה”כ 17 מתחמים: 10 מתחמים באזור הבנוי הקיים, 3 מתחמי שטחים פתוחים, 2 מתחמים מתוכננים ובנויים בחלקם ו- 2 מתחמים כעתודה לתכנון חדש: “יובלים” (מס. 8) ו”מרגליות” (מס. 17).

התקנון – מבנה התקנון נסמך על מספר עקרונות יסוד:
מה “כן” – תקנון “מאפשר” ולא “אוסר”. נוסח התקנון מדגיש את אפשרויות המימוש ולא את האיסורים. משמעות הדבר הינה בעיקר בתקנון המרחיב את זכויות הבניה ואפשרויות הפיתוח בשטחים העירוניים המבונים, מעודד הפעלה של מערכות השירותים הקיימות, הסדרה ושדרוג של השטחים הירוקים הסובלים מהזנחה; המגבלות היחידות אשר מטיל התקנון הנן על בניה חדשה – המתאפשרת רק בתנאי מימוש במקביל של הזכויות המורחבות אשר הוענקו במסגרת התוכנית לשטחים ולשימושים המבונים הנוכחיים. כך נוצר תקנון אשר בראש ובראשונה מניע את השבחת הנכסים הקיימים – עבור העירייה, התושבים והיזמים. תב”עות מפורטות יבדקו בהתאם למנות הפיתוח ולשימושים המוגדרים בתוכנית המתאר ויחויבו בתהליכים סטטוטוריים כמקובל.
פתיחת הזדמנויות בפני כוחות השוק – פיתוח ללא התניה במונחים של “זמן”, המיועד לספק פלטפורמה המעוררת ביקושים על בסיס כוחות השוק (קהילתי, ציבורי, וולונטארי ועסקי), בכך שמציע זמינות פיתוח גבוהה ליוזמות המשביחות את ההיצע. מרכיב זה מתאים במיוחד לשימושים המניבים (תעשיה, מסחר, תיירות, שירותים עסקיים וכד’) המחייבים יוזמה, השקעה וביקושים, ועל כן הוגדרו כשימושים “פתוחים” להשקעות. סביבת הפיתוח מגודרת בתוכנית המתאר בדפוסים המוכרים (הגדרת שטחים, שיעורי בניה מותרים ודפוסי פיתוח מוגדרים), אולם אלה אינם כלולים במנות הפיתוח ובכך מאפשרים ליזמות להיכנס להשקעות בכל עת, ללא כל התניה.
איכויות אורבניות – משלביות למנות פיתוח מתמרצות – הגישה המסורתית מדגישה את השלביות הלינארית בתכנון, כלומר, הגדרת שלבים בהם קידומו של האחד מותנה בהשלמתו של הקודם. בתכנית המתאר של קריית שמונה פותח כלי ייחודי של “מנות פיתוח” שקצב ההתקדמות שלהן נקבע על פי המימוש בפועל. כל מנת פיתוח הינה תמהיל המחייב השקעה כלשהי באזור הקיים, תוך דגש על שימושים ציבוריים (בנויים ופתוחים) ושדרוג מערך מגורים נוכחי (תנאי חיוני לצמיחתה של העיר) כתנאי למימוש ופיתוח ה”חדש”, באופן היוצר פיתוח משולב ויחס תלות בין קיים לחדש. הניסיון מוכיח כי ללא התניה מסוג זה לא תהייה כל מוטיבציה לגורמי הפיתוח להשקיע בקיים, והמלכוד המוכר לעיר לאורך שנים – בניית אזורים חדשים היוצרים תחרות בלתי אפשרית עם האזורים הקיימים – ימשיך להתקיים בה.
תוכנית המתאר אינה מהווה כלי מתאים לאכיפת החלת האיכויות האורבניות. היא מניחה תשתית לתהליך מסוג זה אשר מחייב את הנהגת העיר ומוסדות התכנון “לקחת” את ההזדמנות אותה מספקת תוכנית המתאר הסטטוטורית ולממש את הפוטנציאל המתאפשר ממנה. בדומה לכל תוכנית – היא אינה גורם מבצע אלא מהלך תכנוני מאפשר. ואולם מעבר לתכנון מתארי מסורתי, תוכנית זו מניחה את התשתית הסטטוטורית לדרבון השבחת המרקם הקיים כתנאי לבניה חדשה.

מנות הפיתוח – התוצר ה”אחר”

החיפוש אחרי פתרון מתמרץ הוביל לקבלת תוצר שונה, הכולל, מעבר למסגרת הרגילה של הוראות שימוש בשטח המוניציפאלי – גם מסגרת מנחה לתוכנית פיתוח/השקעות שבכוחה לשמש כשלד לתוכנית פיתוח והשקעות עירונית.

החלוקה למתחמי משנה מתאימה לשמש כשלד מנחה לדפוסי ההתחדשות על כלל מרכיביהם (פיסיים, ארגוניים וקהילתיים), ומוצע להתבסס עליה גם לצורך הגדרת מסגרות לשיתוף הציבור המקומי, וזאת לשם יצירת תשתית קהילתית מקומית המעורבת במימוש הפוטנציאל של כל מתחם. כמו כן, עשויים מתחמי המשנה העירוניים לשמש את העיר לצרכי שיווק הפוטנציאל המקומי אל מול קהלי יעד פנימה – בתוך הקהילה המקומית, והחוצה – מול השוק הפתוח, על מגוון המגזרים הרלבנטיים.

הכלי המרכזי המשקף את ייחודיות התכנית הינו “מנות הפיתוח”, אשר נוצרו על מנת להבטיח איזון בין התפתחות אזורי העיר הותיקים לאלו החדשים, וזאת במטרה לתעל את יוזמות הפיתוח העתידיות לטובת מינוף העיר כולה והעלאת איכות החיים האורבניים שבה. מנות הפיתוח משקפות תמהיל, מעין “נוסחה” ייחודית, המגדירה באופן מדויק ופרטני את תמהיל השימושים והייעודים אשר מימושן מותנה בהדדיות בין פיתוח הותיק לחדש. העיקרון מבוסס על תפיסה מרחבית של התחום העירוני כפאזל של “אזורי תכנון” (ראה “תשריט מס. 3″), אשר תיפקודו התקין נפגם במידה ומשאבי הפיתוח אינם מתחלקים כראוי בין מרכיביו השונים. “אזורי התכנון”, המבטאים למעשה את החלוקה המקומית ל”סביבות חיים”, מוינו על פי 4 קטגוריות: אזור להתחדשות אורבנית, אזור לבינוי חדש, אזור לשטח פתוח ואזור למבני ציבור – זאת בהתאם לאופי אותו מייעדת התכנית לכל אחד מהם. ממד הזמן במשמעות הקלאסית של “לוח זמנים” נוטרל לחלוטין, כאשר ההתייחסות הרלוונטית היחידה היא לקצב המימוש היחסי – כלומר: ייעוד א’ באזור A יבוצע לפני ייעוד א’ באזור B, ואילו ייעוד ג’ באזור B מחויב בביצוע במקביל לייעוד ב’ באזור A. מכאן ניתן להסיק כי בשום מקרה לא חלה הגבלה במונחים של זמן, מאחר והקצב נקבע על פי הספקי הפיתוח בשטח. כל מנת פיתוח לכשעצמה מגוונת מבחינת הרכב ייעודי הקרקע (מגורים, שטחי ציבור ושטחים פתוחים) ומספקת מגוון אפשרויות בבחירת יעדי הפיתוח והיקף המימוש. בכך מספקת התוכנית גמישות לבחירת יעדי ההשקעה בהתחדשות ובו זמנית מחייבת לקדם התחדשות כתנאי לפיתוח חדש. התנאי למעבר ממנה אחת לשניה (סה”כ 2 מנות + מנה עתידית) הנו עמידה בסך מינימום כולל, אשר נקבע באופן ספציפי לכל מנה.

העיקרון העומד מאחורי תמהיל המנות, הוא השימוש בפוטנציאל הטמון בשימושי ושטחי הציבור כסוכנים שבכוחם להעלות את רמת האטרקטיביות של החיים במקום. לא עוד גישה הרואה במגורים מנוף לשדרוג סביבת החיים, אלא היפוך מגמה: דווקא מערכות השירותים הציבוריים והשטחים הפתוחים הייחודיים הקיימים בשפע בעיר – הם בעלי היכולת למנף את ערכי הנכסים העירוניים בכלל והמגורים בתוך העיר בפרט. במציאות הנוכחית סובלת העיר משוק מקומי אשר אינו מסוגל לממש, לתחזק ולתפעל את ההיצע הרחב של התשתיות הציבוריות העירוניות, בעוד שנראה כי דווקא באלה טמון הפוטנציאל להעלות את ערך החיים במקום, בראש וראשונה בעיני התושבים ובהמשך – בעיני היזמים, המשקיעים, ממסד התכנון, גופי הפיתוח ועוד. מעניין איך דווקא בעיר פריפריאלית כדוגמת זו, משמשים נכסיה הסביבתיים הייחודיים כמפגע המרכזי הבולם את פיתוחה.

בית מגורים הממוקם בפאתי פארק הזהב (שטח ירוק בעל פוטנציאל נדיר ויוצא דופן הנמצא במרכזה של העיר קריית שמונה), אשר נהנה מקרבה לסביבה ירוקה שופעת מים ואיכות חיים נדירה, הינו נכס אורבני לא מוכר ולא ממומש. מערך חינוך עירוני בו הושקעו אין סוף מאמצים לצורך שדרוג ושילוב תוכניות ייחודיות, נדרש לתפקד כנכס מקומי המושך קהלי יעד מהאזור ומעלה את ערך החיים במקום. כך גם בכל הנוגע למערך שירותי הפנאי, התרבות והתיירות. חיוני להגיע למצב בו סביבת החיים הותיקה תהיה כה אטרקטיבית עד כי תושב העיר יעדיף לשדרג את ביתו שבמרכז העיר על פני נטישת לטובת שכונת מגורים חדשה.

התחדשות עירונית – התנאי לפיתוחה של העיר

אחד המרכיבים המרכזיים בתכנית עליו נשען עקרון מיצוי עתודות הקרקע היא ההתחדשות העירונית. הדינמיקה העירונית על פיה פוטנציאל הפיתוח (ציבורי ופרטי) נוטה להתנקז אל אזורי הבינוי החדשים (בשולי העיר ומחוצה לה) ובכך מוביל מגמה של התרוקנות והתדרדרות האזורים הבנויים הותיקים, מתבטאת ברמת התיפקוד הירודה של הגרעין העירוני הותיק. לפיכך, קיום תהליך מקיף של התחדשות עירונית הנו תנאי להמשך פיתוח עירוני.

השטח שהוגדר כמיועד להתחדשות עירונית הנו האזור הותיק, המשתרע על שטח של כ- 3,450 דונם ומבונה בשכונות מגורים מגוונות (מצמוד קרקע ועד בנייני קומות משותפים, מתחמי תכנון 2 עד 5), מרכז מסחרי ותיק לאורך שד’ תל חי (מתחם תכנון 1) ורצועת פארק רחבה בדופן העירונית המזרחית (מתחם תכנון 15). אחד האתגרים המרכזיים בקריית שמונה הינו הנעת התושבים והיזמים (הציבוריים והעסקיים) להכיר בערך סביבת חייהם ולהשקיע בשדרוג מערכות המגורים במרקם הקיים. זהו אתגר מורכב על רקע ערכי הקרקע הנמוכים וכוחות השוק הדלילים הפועלים באזור, ומכאן עולה חשיבות השקעת ממסד התכנון וגופי הפיתוח בשטחי הציבור המבונים והפתוחים באזור הותיק כמנוע שבכוחו להעלות את ערכי המגורים במקום בעיני תושבים ויזמים.
תהליך זה הינו מסוג התהליכים המחייבים עבודה מתמשכת ורציפה עם תושבים, הסברת הפוטנציאל הטמון בתוכנית והנעת מימושו על בסיס שותפות בין ממסד התכנון והפיתוח, תושבים ויזמים. זהו מהלך המעביר את התכנון משלב ‘הגדרת האפשר’ לשלב ‘הנעת כוונות מימוש’. הדרג הפוליטי והציבורי נדרש להנהיג את המהלך ולהוביל אותו – אל מול מקבלי החלטות ובעיקר אל מול הקהילה המקומית. אין ספק כי זהו אחד מ”קצוות החוט” אותו מניחה התוכנית כאתגר בפני הנהגת העיר ומקבלי ההחלטות.

סיכום שהוא למעשה פתיח

הדיונים בתכנית התמשכו והתארכו, עד לקבלת הסכמה מוחלטת של יוזמי התכנית והבעת תמיכתם ואמונתם במהלך. ההסכמה לדפוסי התכנון שנקבעו בתכנית יוצרת מחויבות של השותפים לפעול עפ”י דפוסי הפיתוח המתבקשים מכך, ולראיה – כבר היום עוסק ממ”י בתכנון מתחם ותיק המיועד להתחדשות עירונית (“פארק הזהב”, אזור תכנון מס. 5) במקביל למתחם לבינוי חדש (“רובע יובלים”, אזור תכנון מס. 8), מתוך כוונה לקדם את השניים לקראת מימוש במקביל.

תוכנית המתאר, על התשריט והתקנון הכלולים בה, מיועדת להעצים את העיר קריית שמונה ולאפשר חידוש וחיזוק מרקמים ותיקים על בסיס שדרוג היצע ציבורי (בנוי ופתוח) ה”כלוא” באזורים הללו, וזאת באמצעות התנית מתאימה בין דפוסי פיתוח מרקמים קיימים לבין בניית המתחמים החדשים. מנות הפיתוח אינן כוללות את כל אותם שימושים המאפשרים “קליטת” הזדמנויות של יזמות, פיתוח כלכלי והשקעות בעיר ואלה יוכלו להתפתח בכל עת, ללא כל התניה. התוכנית משקפת מהלך מהפכני בתפיסתה ובמהותה. מתפיסת מרקמים ותיקים כ”נטל” המחייב השקעות ציבוריות אדירות, לגישה הרואה בהם נכס אורבני מוביל צמיחה, בכך שבעצם הגדרותיה “מאלצת” התוכנית את גורמי התכנון להשקיע בהתחדשות מרקמים קיימים כתנאי לבינוי חדש. גישה תכנונית זו פותחת בפני העיר הזדמנות לתמרץ את חידוש וחיזוק אזוריה הותיקים במקביל לפיתוח אזורים חדשים, אשר עד היום פותחו הלכה למעשה על חשבון הקיים. החדשנות בגישה טמונה לא רק בתפיסת המרקמים הקיימים כנכס שיש בו את הפוטנציאל להשביח את ערכי הפיתוח בעיר אלא, בהובלת מהלך המחייב השקעות פיתוח כחלק בלתי נפרד מתהליכי צמיחה עירונית. המהפך מגישת המרקמים הוותיקים כעול כלכלי וחברתי של העיר למנוף צמיחתה העתידי, עשוי להניב השבחה של נכסים קיימים ובכך להניע צמיחה אורגנית ומבוססת – “פנימה” עבור תושבי המקום ו”החוצה” אל מול המרחב הסובב.

כך, שהחלטת ועדת ההיגוי פותחת בפני השותפים לתהליך (בעיקר למנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון כגורמי תכנון מפורט וגופים המשקיעים בפיתוח) הזדמנות למינוף תהליכי התחדשות פנים-עירונית והנעת פיתוח מגרשים ציבוריים כנכס אורבני אשר בכוחו להשפיע לחיוב על איכות החיים העירוניים ולפיכך על ערכי הנדל”ן. תהליכים אלה מיועדים לשיפור סביבת חיי התושבים, לזירוז השבחת נכסים ובכך – למינוף כוחות השוק המקומי והחיצוני לצורך השקעה בתהליכי התחדשות ופיתוח המרקם הקיים.

השחקנים השותפים – המפתח למימוש ההזדמנות…
תוכניות מתאר נוטות לעשות שימוש בתשריטים ובתקנון כמהלך מתווה מדיניות ותכנון בלבד, ולמעשה עם סיום תוכנית המתאר נגזרים ממנה חלקים מועדפים לצרכי תכנון מפורט וביצוע. לא כך התוכנית הנוכחית, אשר שילבה את ממד הפיתוח כחלק אינטגרלי מהוראותיה. שילוב מרכיב הפיתוח כחלק מהנחיות תוכנית המתאר יוצר את המפתח וההזדמנות לשינוי, ומכאן החשיבות הרבה בשותפות מלאה של הגורמים הציבוריים, החל משלב התכנון ובעיקר בקידום המהלך ומימושו. בשונה מהתהליך המוכר – על בסיסו כל גורם גוזר לעצמו את הנתח אותו הוא ממשיך לתכנון מפורט, המהלך הנוכחי נדרש לקדם תהליכים לביצוע מתוך ראיה עירונית כוללת.
העירייה והכוחות המקומיים נדרשים להוות מנהיגות אשר תוביל את יישומה של התוכנית אל מול מגוון השותפים הרלבנטיים, תוך הדגשת חשיבותה של ההתחדשות וההכרח בחיזוק עירוני כמנוף להתפתחותה והעצמתה של קריית שמונה, שכן מנהיגות מקומית תומכת היא המפתח להצלחה.
שיווק התוכנית והפוטנציאל הטמון בה לקהילה המקומית, האזורית והארצית מחייבים תהליך מובנה של שיתוף ציבור ככוח המניע השתתפות פעילה של הציבור ומאיץ את מימוש התוכנית. אל לנו להפחית מחשיבותם של התושבים עצמם, שכן הם אלה אשר עליהם תקום ותיפול תוכנית ההתחדשות, ורק אמונתם בפוטנציאל המקום והקשר הרגשי שלהם אליו יניעו אותם להשקיע מתוך רצון וכוונה להמשיך ולחיות בעירם. תהליך גיבושה של התוכנית אשר ארך למעלה מ- 5 שנים לווה בשיתוף הקהילה המקומית כחלק בלתי נפרד מתהליך התכנון. לכן, זה אך טבעי ומתבקש לקיים את המשך שיתופה כחלק בלתי נפרד ממימוש הפוטנציאל הטמון בתוכנית וכתשתית רציפה ומתמשכת לאורך זמן. מרכיב זה של שיתוף הציבור, לא רק כחלק מתהליכי תכנון אלא ובעיקר, כמרכיב מוביל בתהליכי מימוש וביצוע, מחזק את משמעותו של שיתוף הציבור כתשתית אזרחית, ציבורית ומוניציפאלית רציפה ההופכת עם הזמן לחלק בלתי נפרד משגרת העשייה.

ולבסוף, ממסד התכנון: מנהל התכנון, משרד הפנים, ממ”י ומשרד השיכון, קק”ל, משרד התיירות ומגוון הגורמים אשר היו שותפים לקבלת ההחלטות ותמכו בגישה, מהווים אף הם גורם מפתח למימוש הפוטנציאל הטמון בתוכנית. גורמים אלה נדרשים להתאים דפוסי פעולה ופיתוח ולהטמיע את הגישה המוצעת במדיניותם, בקבלת החלטות וכפרקטיקה מקצועית, ולנתב את השקעותיהם בהתאם לגישת התכנון ולהוראות התכנית.

לצורך האצת תהליכים אלה מוצע להמשיך את פעילותה של הועדה הבינמשרדית כ”וועדה מלווה פיתוח” – תוכנית המתאר לוותה ואושרה על ידי ועדה בינמשרדית ובימים אלה נמצאת התוכנית בדיונים במועצה הארצית ובועדת התכנון מחוז צפון לצורך השלמת אישורה הסטטוטורי.
מומלץ לעשות שימוש בפלטפורמה שנוצרה ולהמשיך להפעיל את הוועדה לצורך הכנת תוכנית פיתוח על בסיס תוכנית המתאר. הוועדה הנה פורום המאפשר דיאלוג בין המנהיגות המקומית לבין מגוון גורמי התכנון והפיתוח, ושלב זה של מעבר מתוכנית מתאר לתוכנית פיתוח מחייב דיאלוג מסודר בין מגוון הגורמים המחויבים לנושא – לטובת מימוש התוכנית וקידומה הלכה למעשה.
כך יכולה תוכנית המתאר להפוך מ”סוף פרק” לתחילתו של מהלך אורבני כולל..