הכפר בישראל, בדומה למדינות מפותחות אחרות, עבר תהפוכות ושינויים חברתיים, כלכליים, סביבתיים , טכנולוגיים… ויחד עם זאת – נראה כי עוצמתו, יחודיותו ואיכותו של הכפר טמונה ביכולת לשמר, לכבד את הזכרון הקהילתי, את מורשת המקום ותבנית הנוף. הקונפליקט המתמיד בין השינוי הדרסטי והטוטאלי לבין השאיפה המתמדת לשמר ולכבד – עומדת בבסיס צמיחתו של הכפר.
התכנון במרחב הכפרי נותן ביטוי למתח המבונה בין השימור לבין הצמיחה. בעוד שבעיר נראה כי הפיתוח והצמיחה גוברים על השימור, הרי שריכוז השטחים הפתוחים, אתרי מורשת, חקלאות ושטחים שמורים – יצרו במרחב הכפרי חלוקה מובנית וברורה. תוכניות אזוריות נוטות לחלק את האזור הכפרי לשטחים לשימור ומוקדים לבינוי. חלוקה דיכוטומית וברורה המקבלת ביטוי בתחומי התמחות שונים – אלה ה"ירוקים" ואלה ה,בונים", אקולוגים ו,סביבתולוגים" מול מתכננים, אדריכלים ומהנדסים.
עם הזמן החלו מתפתחות גישות יותר ספיראליות, תפיסה של ציר, סקאלה. מתודולוגיה אשר בורחת מהחלוקה החד משמעית ומייצרת ציר המעיד על הכרה בזיקה, ביחסי הגומלין בקשרים בין הקטגוריות השונות. הסקאלות החלו מגדירות את השטחים של המרחב הכפרי משטח ,אל גע" ועד שטח לבינוי ופתוח. המרחבים הביוספריים נוקטים במתודולוגיה.
ועדיין – אלה חלוקות המחייבות הפרדה, חיץ ברור ומרחב מוגדר המבחין בין אזורים שונים במרחב הכפרי לצרכי אינטנסיביות השימוש האנושי. המונח מרכב כפרי ציבורי הוא שונה במהותו. הוא מושג אנאלוגי למרחב הציבורי העירוני ולמעשה מיועד לאפשר ולעודד התייחסות למרחב הכפרי כאל מערך רשתות המשתלבות האחת בשניה ויוצרות את האיכות הכוללת בשל הקישורים והזיקות ביניהן. תפיסה המדגישה ושמה במרכז את החיבור והממשק, את האיכויות והמאפיינים של הזיקות, את הקישורים ויחסי הגומלין. אלה נתפסים כמפתח לאיכות המרחב הכולל. בדומה לעיר, בה הזיקות בין המגורים, התנועה, המסחר, העצים והשטחים הפתוחים – יוצרים מכלול המגדיר את איכות המקום. כך בכפר – מעבר לחשיבות השטחים הפתוחים , החקלאים, הבנויים, התיירותיים והטיפול ההולם בכל אחד מהם בנפרד – עולה חשיבות הזיקות, הקשרים ויחסי הגומלין ביניהם.
המונח הוא חדש לכפר. הוא פותח הזדמנויות לחשיבה אחרת. לשים את הדגש על הקישור, החיבור, המעבר והנראות בין אזורי המשנה במרחב. בעוד שעד היום עסקנו בעיקר בטיפול ובהתייחסות ההולמת לכל מרכיב בנפרד הרי שהמרחב הציבורי הכפרי מחייב תוספת של רובד, עוד נדבך: מעבר לדפוסי הפיתוח / השימור המתאימים לכל שימוש ויעוד , חיוני לעסוק ביחסי הגומלין ביניהם.
מרחב ציבורי כפרי
עצם השם טומן את המטרה המובילה והתפיסה העומדת בבסיסו: מרחב כפר ציבור. המרחב הכפרי שייך לציבור, הוא רוצה גישה אליו, נראות, תצפית, חוויה, התנסות. גם כאשר יש בו מגוון יעודים ושימושים שאינם מאפשרים כניסה ישירה של הציבור – הרי שהמרחב כמכלול הוא נכס ציבורי, תבנית נוף של כולם! ואם כך, הרי שניתן להגדיר מספר עקרונות מנחים להתייחסות למרחב הציבורי הכפרי:
- נגישות ידידותית – המרחב הכפרי הציבורי נדרש להיות נגיש, זמין ידידותי לעוברים ובעיקר לחיים באזור, מתוך תחושת בטחון, קריאות, התמצאות.
- קישוריות וזרימה – בין מגוון היעודים והקהלים הטמונים בתוכו – לבעלי חיים, לצמיחה, לאנשים – כל אחד בדרכו ובדפוסיו, תוך מינימום מרחבים "חברי מוצא" והרחבת הרצפים.
- מפגשים וערוב – עידוד מפגשים מתאימים בין מגוון המשתמשים – בעלי חיים, צמיחה, אנשים, בין מגוון היעודים והשימושים (תיור, ספורט, מגורים, תעסוקה, חקלאות, שטחים פתוחים וכד') ותוך הקפדה על מניעת הפרעה הדדית
- הוא נדרש לעורר סקרנות, איכות, אסטטיקה, להפגין את איכויותיו
- הוא נדרש לייצר תחושת שייכות, אהדה, גאווה וסולידריותהוא נדרש לעודד יצירתיות, אקטיביזם, השתתפות
תפיסה זו של המרחב הציבורי הכפרי מובילה למגוון רחב של תוצרים אשר כיום, אינם עומדים בבסיס התפיסה והתכנון האזורי. (מה נשתנה?) עקרונות אלה מובילים למספר סוגיות מרכזיות עליהן נדרש התכנון במרחב הכפרי לתת את הדעת:
מבנה – שערים, ככרות, וצירים מובילים
המרחב הכפרי מחיב התייחסות מורפולוגית. הוא אינו רק מרחב מעבר מעיר לעיר. הוא אינו רק אוסף של שטחים פתוחים וחקלאיים לשימור והקפדה. הוא מכלול תרבותי, נופי, אנושי וכלכלי. ובתור שכזה – ראוי לייצר בו מרחב הנהנה משערים – כניסות ויציאות, יש בו ככרות מרכזיות – ככר האזור, ככרות משניות. כל אלה הם תבנית נוף הסביבה, התרבות והמורשת המקומית. השער לאזור , נדר שלשדר סמלית את הכניסה למרחב, די בנקודת תצפית, בשלט מרמז, (ואין בין השלט הזה לבין השלטים המנהליים של "שטח שיפוט" ולא כלום!) בכניסה למישור הפורש מבט על מרחב מיוחד. לשערים הללו יש תפקיד מרכזי וחשוב בזהות של המרחב הציבורי הכפרי. הוא נדרש לשדר את יחודיות המקום, תרבותו, איכויתיו. כניסה ב"שער" נדרשת לגרום לעוברים ולנכנסים (ורובם נכנסים ברכב) לחושה של "הגענו,, להסתכל, לפתח את הסקרנות, לעיתים, ליצור האטה בתנועה, לעיתים – לעורר נוסטלגיה… כל אזור והמרחב הציבורי הכפרי שלו. ואולם – שערי הכניסה הם מקום טוב ומתאים להצגת מידע זמין, למשיכת העין לנקות תצפית, לשדר את איכות האזור.
כיכר האזור – למרחב הציבורי הכפרי יש ככר אזורית. זהו המוקד המפגיש בין מגוון יעודים, שימושים, קהלים במרחב ובזמן. הכיכר האזורית, בשונה מהכיכר העירונית – אין לה מבנה מובהק ומוגדר. היא נגישה לרבכ ומקשרת בים האזור לבין המרחב הסובב. קנה המידה האזורי מחייב כיכר אזורית המעודדת מפגש בקנה מידה נרחב, במעבר מאזור לאזור, בין תיירים לבין תושבי האזור, בין עוברים וחולפים לבין שוהים. יש בה את כל הסממנים של ככר מרכזית: ערוב קהלים, יעודים, שימושים; מקום בו הפעילות סואנת ואינטנסיבית יחסית למרחב הסובב. היא מובהקת באנרגיה שיש בה. ככר זו מחייבת פרוגרמה, בחינת ההתרחשויות בה, האצת מקומה ומיצובה במרחב, יצירת הזדמנויות למפגש וליצירתיות. משהו צריך לקרות בכיכר האזורית – מעבר לעובדה שחולפים על פניה היקפים רבים…
ככרות משנה
לכל אזור יש ככרות משנה. אלה מייצרות מוקדי מפגש בין מספר ישובים, אזורי תעסוקה, צמתי דרך, תיירות וכד'. כרות המשנה הן חשובות ביותר לתושבי הישובים הסמוכים, פותחות הזדמנות לניקוד תנועה בין קהילות, ריכוז שטחי ציבור, אירועים משותפים, התרחשויות יזמיות מתאימות. אלה מייצרות מוקדים בתוך האזור, יכולות לשמש מוקד להליכה רגלית ורכיבת אופניים – שכן הן בקנה מידה המתאים לפעילות אנושית מהישובים והמרחבים הסובבים אותן.
צירים כפריים
בעיר נראה כי הרחובות המרכזים בולטים לעין. ניתן לראות ולהבחין בפעילות המאפיינת אותם. במרחב הכפרי – יש דרכים ואין רחובות. ולכן – השילוב בין הדרכים לבין תוואי נוף, רכיבת אופניים, הליכה ובינם לבין הסובב מהווים מפתח לתחושת הידידותיות והקישרויות במרחב. הדרכים הבין עירוניות מהוות שלד תנועה מוביל. ויחד עם זאת – נראה כי הגיע העת לחשוב על דרכים בין עירוניות כפריות אשר מאפשרות לעצור לצידי הדרך, מכניסות לכפרים בדפוסים ידידותיים, מאפשרות הגדרת מסלולים לתיור , חזרה, "סיבוב"… הכפר אינו יכול להמשיך ולהיות מסלול המרוצים בין עיר לעיר. שכן בכך הוא מאבד את נוכחותו וצביונו. שילוב דרכים בינלאומיות אינטימיות ונעימות – מקובל כיום בכל העולם, בעיקר על רקע קיומם של אוטוסטרדות וכבישים מהירים ועוקפים. הכבישים הלא עוקפים הופכים לדרכים נעימות, ידידותיות מעוררות השראה.
חשוב בכל אזור להגדיר את מסלולי דרכי הכפר. זאת מנקודת המבט של הכפר ולא של מעבר לעיר! אלה דרכי הכפר המועדפות, הנדרשות לעיצוב כפרי מתאים, המעודדות כניסה למשקים, לחקלאות, לנקודות תצפית. אלה דרכי הכפר המייצרות חלון ראווה לאיכויות הכפר.
אזוריות המפרגנת לתנועה אנושית
המרחב הציבורי הכפרי נדרש לעודד הליכה וגישה אנושית בין הישובים, בשטחים הפתוחים, החקלאיים אזורי התעשיה מוקדי השירותים ועוד. קנה המידה הגדול של המרחב הציבורי הכפרי מחייב חשיבה פורצת דרך בכל הנוגע לתנועה אנושית במרחב. ואולם – כמרחב ציבורי כפרי נדר שלהתייחס אליו בכלים מתאימים. אזורים חקלאים ושטחים פתוחים אינם יכולים להפוך למרחבים הבולמים זרימת תנועה אנושית. יש מקום לבחון דפוסי פריסת רשת תנועה אנושית, לרכיבה או להליכה אשר תאפשר תנועה אנושית לצד מגוון היעודים והשימושים במרחב הכפרי. וזאת בדפוסים המעוררים סקרנות, מעוצבים כך שתהייה תנועה אנושית נוחה, בטוחה ידידותית; מרחב המשלב מידע, ריהוט ישיבה, מנוחה, תצפית , תרבות, אמנות – כל אלה על מנת להפוך את המסלול האנושי במרחב הציבורי הכפרי לא רק לאפשרי אלא לאטרקטיבי, למרכיב יחודי ואיכותי המאפיין את הכפר.
חי – צומח – דומם
המרחב הציבורי הכפרי מאופיין באיכות המשלבת טבע עם מעשה ידי אדם. בכך ייחודו. ולכן אחד המאפיינים המרכזיים המחייבים התייחסות הוא יצירת מרחב העודד , מקל וידידותי לאדם באותה מידה שהוא מאפשר לבעלי חיים, לצמיחה, לתבנית הנוף, את המקום שלהם . השילוב המתאים ביניהם, ובעיקר – נקודות המפגש ביניהם הם אלה היוצרים את איכות המרחב הציבורי הכפרי. אל לה לחקלאות להפוך למרחב בולם תנועה! השטחים הפתוחים – נדרישם לאפשר רצף וזרימה עבור בעל חיים ונקודות מפגש עם בני אדם. קישורים אלה הם האתגר המוביל במרחב הציבורי הכפרי.
נראות ונצפות
המרחב הציבורי הכפרי צריך לאפשר לעוברים דרכו , בין אם ברכב ובעיקר – ברגל וברכיבת אופניים, לראות את הארכיטקטורה הכפרית ותבנית הנוף המרחבית. נראות ותצפית המרחב מהווה מרכיב מוביל באיכותו. נקודות עצירה ומידע, ריהוט מרחבי המעודד צפיה, שבילים נופיים ונקודות מבט מתאימות – כל אלה נדרשים לקבל ביטוי במגוון מרכיבי המרחב הכפרי, על מגוון יעודיהם ושימושיהם.
